בשעת ערב של יום ראשון בשבוע, השמונה ביוני 1980, ביושבי במשרדי במשטרת מסובים, הסמוכה לאור יהודה, צלצל הטלפון שעל שולחני והיומנאי דיווח לי, לקונית, שהתקבלה הודעה על ילד ,בן שמונה שנים בשם אורון ירדן, שנעדר מביתו בסביון. שימשתי אז כראש משרד ללוחמה בפשיעה והודעתו של היומנאי לא חייבה אותי לפעילות מיידית. ניידות הסיור שקיבלו את ההודעה יצאו לסביון לטפל באירוע ואני הייתי משוכנע שהילד ימצא ,תוך זמן קצר, בריא ושלם. השעות נקפו החשכה ירדה על הארץ והילד לא נמצא.
כל היום שלמחרת המשיכו החיפושים, ואל המחפשים הצטרפתי עם צוות חוקרים לנסות ולמצא עד שראה, או חפץ חשוד כל שהוא שיעזור בפענוח התעלומה.
אולם מחקירתם של רבים מילדי הסביבה ואנשים מהמרכז המסחרי, שם התגלו אופניו הזרוקים של אורון, לא למדנו דבר. בצהרי היום התקשר אדם אנונימי וטען שאורון בידו והוא מבקש כופר בסך שני מיליון לירות על מנת לשחררו.
באותו הלילה ישבתי בחדר השינה של ההורים עמוס ופנינה ירדן, והקשתי עליהם בשאלותיי, שלא היו עדינות כלל, לברר מדוע חטפו אל הילד שלהם מכל ילדי סביון.
הכופר הושם במקום בו ביקש החוטף לשים, הכופר נילקח והילד לא שב. שלושה שבועות של אפלה, ההורים התכנסו בתוך עצמם, אנחנו החוקרים וכל מי שהשתתף במבצע היינו אבלים ומדוכאים מכשלון השבתו של הילד, ואז התקבל דיווח מבנק הפועלים ברחובות שאדם פתח חשבון בסניף המקומי והפקיד סכום כסף גדול שהתברר שהוא חלק מכסף הכופר.
כך ניתפס החוטף והרוצח צבי גור. הרוצח הוביל את החוקרים לחולות מול בית גולדמינץ בנתניה והוציא את גופתו הקבורה של הילד המסכן.
שנים רבות מאז עד עצם היום הזה הכאב על חטיפתו ורציחתו של אורון ירדן לא מרפה ממני. בשנים האחרונות בראיונות טלוויזיה שונים הבעתי את דעתי שלאחר שנים רבות בכלא ניתן לשחרר את הרוצח לביתו.
דעתי הייתה מנוגדת לדעת המשפחה שדרשה להשאיר את צבי גור בכלא עד יום מותו. היום התבשרנו שצבי גור מורדם ומונשם במצב אנוש, ושוב נשאלתי לדעתי האם להודיע על שיחרורו מהכלא שימות כאדם חופשי או להשאירו במצבו שימות כשהוא בעודו בכלאו. אני שוב הייתי בדעה שיש לשחררו אבל בני משפחתו של הילד התנגדו.
המצב נתון היום בערכאות משפטיות ונראה מה ילד יום.