בין אמונה לשכל

תומאס אקווינס, (תאולוג ונזיר דומיניקני איטלקי, בן ה מאה -13), תמך בגישה פילוסופית של שילוב הרמוני בין אמונה לשכל.

שבעת החטאים של אקווינס -גרגרנות, חמדנות, זעם, עצלות, גאווה, קנאה, תאוות בשרים. שבעת החטאים הנ"ל (Seven deadly sins), גורמות למות הנפש, אך הגוף ממשיך בתאוותיו.

כדי להציל את הנפש מתאוות הגוף דנו חכמים, בדתות השונות, בצורך לרפא את הנפש. הדרך לכך כללה שלושה מרכיבים עיקריים: ה"וודוי" על חטאים, "סליחה" מהנפגעים ו"צום" לטיהור הגוף.

בספרות הקרימינולוגית והמשפטית דנים בעשורים האחרונים במונח "צדק מאחה" האם הוא תחליף ראוי לענישה המקובלת או כתוספת הכרחית לה.

בענישה המקובלת העבריין מקבל את עונשו ובזה תם ההליך הפלילי נגדו, ב"צדק המאחה" שואלים האם בכך באמת תם ההליך כולו, מה עם הצד הנפשי של הקורבן, מה עם העבריין הרוצה לכפר על מעשיו, באיזו דרך יעשה זאת.

לדעת הדוגלים ב"צדק המאחה" כחלק בלתי נפרד מהענישה הפרוצדורלית, "צדק מאחה" מספק אפיקים המאפשרים לכונן דיאלוג שבמרכזו התנצלות וחרטה, של העבריין מול הנפגע.

בסדנאות בבתי סוהר מרבים לעסוק ביכולת לאפשר לעבריין לעמוד מול חבריו ולספר על העבירה שביצע, תוך הבנה שהוא גרם לפגיעה באנשים חפים מפשע ומשם אל האפשרות שהעבריין יעמוד מול הקורבן לבקש את סליחתו ולהבין את מהות הפגיעה בו.

זה תכלית ה"ווידוי", וה"סליחה" לטיהור הנפש, והצום לעינוי הגוף. כל אדם מול עצמו. יש המקבלים את זה כחלק אמוני ויש הרואים בזה את ההבנה השכלית. כך או כך ההרמוניה בין שניהם היא המאפשרת לגוף להתחבר טוב יותר אל הנפש.